טיפסנו במעלה ואדי אבו-היימן, זה שמו של הערוץ שמוביל מואדי אל-ארבעין אל האוכף שמתחת לפסגתו של ג'בל אחמר. העלייה היא תלולה והערוץ הצר זרוע בולדרים, אין הרבה מקום לשיחה, מתנשפים בשקט ומטפסים צעד אחר צעד בעקבותיו של האיש ההולך לפנייך. מאחורינו, בתחתית הערוץ, מספר ברושים המגודרים בגדר אבן נמוכה, משמע, מתחם השייך למנזר, קצת דרומה משם קצה הכפר אל-מלגה ובית ספר שדה "צוקי דוד" שהיום הוא כבר חלק מהכפר.

טלי, אומרת שבמערה שבערוץ נוכל לראות את בכור אביב סיני –צמח אנדמי לאזור ההר הגבוה, איברהים, הדליל – מורה הדרך הבדואי מהנהן בהסכמה. טלי מטיילת כבר שנים בסיני וכיום מנהלת את מחלקת טיולי סיני וירדן בחברת ימבטבע, ולכן כשהיא הציעה שנצא לטיול שאינו עובר בדרכים הרגילות אלא דרך השבילים שבדרך כלל אינם עמוסי מטיילים, הסכמנו כולנו להצטרף מייד, ידענו שבדיוק בגלל מקומות כמו המערה הזו כדאי ללכת בשבילים הפחות מוכרים.

אפשר לראות את פתח המערה ממש מעלינו, עוד כמה דקות של טיפוס איטי ואנחנו שם. אין מה למהר –אנחנו בסיני, את הלחץ השארנו בארץ, במעבר הגבול. צילצולים של טלפונים סלולריים,
בעיות מיתון ופקקי תנועה לא צולחים את מעברי הגבול של אילת וטאבה, הלחץ הישראלי
הכל-כך מוכר נשאר בארץ.

שכבה אחרי שכבה השארנו את טרדות היום יום מאחורינו ונכנסו אל המקום בו השקט מקודש והזמן זורם איך שבא לו, אין צורך בשעון –השמש זורחת והשמש שוקעת –שלווה.

מעבר הגבול החדש הומה אדם, רק אתמול בערב ישבנו עם המשפחות וסיפרנו ביציאת מצריים, עכשיו, שעות ספורות אחר-כך, המוני בני ישראל נדחקים בתורים ארוכים כדי להיכנס חזרה למצרים –אירוניה. כולם בדרך לחופי סיני, לתפוס חושה, בורחים מלחץ.

יפה לראות את עם ישראל נוסע לסיני למרות המתיחות בין יהודים לערבים, יפה עוד יותר לראות את כולם רצים אל החופים –אזור ההר הגבוה יהיה ריק ממטיילים, כמו שהוא צריך להיות, בשבילים הצרים של ההרים כל אדם נוסף הוא מעמסה על הנוף. רצינו, כמו כולם, להיות לבד.

השביל במעלה הערוץ צר ומתפתל, ניתן לזהות את האבנים הגרוסות שהשאירו סנדליהן של הרועות הבדואיות ואת עקבות פרסותיהן של החמורים והעיזים אותם הן מובילות. המסלול מסומן ברוג'ומים קטנים, גלי אבנים שאינם פוגעים בנוף הערוץ ומראים להולך בו את הדרך. ההרים ניצבים כחומות מעלינו, מעט מימיננו נפער פתח המערה בקצה מדף סלע חלק, מעט עבודת גמישות ונקודות אחיזה קטנות ואנחנו כבר בתוך המערה, קרירות פושטת בגופנו, אנחנו פורקים את התרמילים ולוגמים מים, מתענגים על הרעד שעובר בשרירי השכמות והשוקיים –הפסקה מבורכת.

במרכז המערה סימני רטיבות של מעיין פועם, השנה לא ירד הרבה גשם באזור ההר ורוב בורות המים יבשים, למרות שבדרך כלל מים לא חסרים כאן. צמוד לדופן המערה ניצב לו שיח קטן ובודד בפריחתו, זהו בכור אביב סיני –היה שווה את המאמץ. כשנסענו על כביש החוף מטאבה, אפשר היה לראות דרך חלונות המונית את תנופת הבנייה המדהימה לאורך החופים.

מלונות נמוכים וקופלקסים של דירות לאורך קו המים, הלוואי וגם אנחנו היינו יודעים לבנות ככה, בלי לשבור את קו הנוף, בלי להסתיר את הים. השארנו את ראס א-שאטן ואת הכביש לדהב מאחורינו והמשכנו לכיוון סנטה קתרינה. בכניסה לסנטה מברך אותנו שלט אבן "ברוכים הבאים לעיר סנטה קתרינה". אמנם כבר יש תאורת רחוב מסודרת ודלגיות האטה לרוב אבל לשמחתנו הרבה עיר זה עדיין לא, לפחות לא עיר במובן שאנחנו מכירים עם זיהום אוויר, בעיות חנייה וביוב שנשפך לים.

אין ים בסנטה קתרינה אבל היא מוקפת הרים וואדיות לרוב ופרושה עליה שמיכה של רוגע ושלוה בלתי נתפסת. מתכרבלת לה בזמן, כמו שעון ענק שתנועתו הוא מהלכה האיטי של השמש, מחוגיו הם התארכות צללי ההרים ותקתוקם הוא הרוח הנושבת בואדיות ומתערבלת על הבולדרים,
הזמן הוא אחר, הוא אינו לוחץ ודוחק, הוא פשוט חולף.

על פסגתו של ג'בל אחמר הנוף מדהים, לא חם, הרוח מכה בך לסירוגין ואנחנו מתענגים על ארוחת צהריים קלה ותה צמחים, מצפון לנו ג'בל מוסא, מדרום ג'בל קתרינה –הפסגה הגבוהה ביותר ברכס, על שניהם לא נטפס הפעם, אפשר גם לראות מכאן את פסגתו של ג'בל עבאס באשה –עליו נהיה מחר.

אזור ההר הגבוה מונח לרגלינו, זהו חבל ארץ שעוצב על ידי התפרצויות געשיות, התרוממות של גושים, מאבקי כוחות בטבע ובאדם, יצרים ומזימות, רצח, דת ובורות מים, דרכי מסחר ודו קיום. הסלעים שעליהם אנחנו עומדים עוצבו, על פי הסברה, עוד בתקופת הפריקמבריום (לפני 450 מיליון עד מליארד שנה) על ידי לחץ שיצר את אותו גיבוש תערובות של מינרלים מותכים הקרוי מגמה.

המגמה נמצאת בין 10-30 ק"מ מתחת לפני כדור הארץ, ופורצת החוצה על ידי תנועות ותזוזות של לוחות וגושים המרכיבים את קרום כדור הארץ. גם ג'בל מוסא הוא על פי הסברה הר געש אשר בשלב מסויים נסתמה התעלה שלו על ידי גוש גדול המהווה היום את פסגתו המשולשת.

על פסגה זו העפיל משה כדי לשוב עם לוחות הברית –עם החוקים הכתובים של בני האדם, חוקי הטבע של איזור ההר הגבוה עוצבו זמן רב לפני כן, וכך קיבלנו לידי בהר הגבוה שתי מערכות חוקים – על איזו מהן השכלנו לשמור?

על מערכת חוקי הטבע אנחנו מנסים, ההר הגבוה עדיין נחשב לאיזור נקי ובתולי, את מערכת חוקי האדם אנחנו חיים כל יום מחדש או שרק מצאנו דרך לשבור אותם שוב ושוב, ממש כמו שמשה ניפץ אותם בפעם הראשונה שהוא ירד מן ההר.

במאה הרביעית לספירה, בעקבות סדרת רציחות ומאבקי כוח באיזור, החליטה הלנה, אמו של קונסטנטין שליט ביזנטיון, לבנות כנסיה מסביב לשיח הסנה שאינו אוכל.

במאה השישית בימי יונסטיניאנס שליט קונסטנטינופול הוסבה הכנסיה למנזר אשר שימש
מקום מקלט לנזירים. בוני המנזר הובאו מרומניה והם על פי האגדה אבותיהם של שבט הג'בליה –אנשי ההרים, השבט הבדואי שחי באזור ההר הגבוה ושומר על שביליו, פסגותיו וערוציו. מעניין לדעת שעד היום הם נחשבים נחותים יותר על ידי השבטים הבדואים האחרים בסיני ולכן אסורים בחיתון.

את השם סנתה קתרינה קיבל המנזר רק במאה התשיעית, הסיפור שמאחורי השם מספר על בת אצולה מצרית בשם קתרינה היפה שחיה המאה השלישית, קתרינה המירה את דתה ופנתה לנצרות תוך שהיא גוררת אחריה את בני משפחת המלוכה ובכך העלתה עליה את חמתו של אביה.

כדי להימנע מהבושה ומהפגיעה בכבוד המלך הועלתה הבת הסוררת על מיטת המתיחה אבל למרבה הפלא היא לא מתה. כדי להשלים את הריגתה היא נקשרה למכונת הסכינים המתהפכות, ושמה הפך לסמל לכוח רוחה של הנצרות כאשר על פי האגדה מלאך לקח את עצמותיה והניח אותן על פסגתו של הר גבוה. אחד הנזירים במנזר חלם באחד הלילות חלום בו הופיע אוצר על פסגתו של ההר הגבוה ביותר באיזור, הנזיר טיפס לפסגתו של ההר ומצא שם עצמות אדם ולמרות הזמן שעבר
(שש מאות שנה) ברור היה לכולם שאלו עצמותיה המושמות של קתרינה היפה. וכך ניתן
השם להר ולמנזר, כאשר עד היום נמצאות עצמות ידה וגולגולתה של קתרינה במנזר אשר
בנוי מסביב לשרידיו של הסנה שאינו אוכל.

הנזירים והבדואים מקיימים עד היום חיים שלווים האחד ליד השני, אלו לא מנסים לנצר את אלו, ואלו לא מתעמרים באחרים, יחסי השכנות טובים והאינטרסים משותפים –שמירה על האזור, על הבוסתנים, המים, השקט והשלווה, ללא שולטים ונשלטים –אדם טבע ואלוהים –אידיליה.

גלשנו מג'בל אחמר דרך ואדי הפילים אל ואדי שאג, לבוסתן של עווד, הגמלים של שיח' מוסא מסנטה קתרינה הביאו את ארגזי האוכל והציוד ללילה. ארוחת הערב פשוטה –מרק ירקות, אורז עם שעועית וכמובן –תה צמחים. הלילה קריר וזרוע כוכבים, אנחנו מתחממים על יד המדורה הצנועה,
לא יותר ממספר עצים יבשים בודדים, גם את העצים הביאו הגמלים, כמות הענפים
והשיחים ברכס היא מצומצמת.

למחרת טיפסנו במעלה ואדי זאואתין ועלינו בואדי מסעודה לכיוון ג'בל אבו מחשור וג'בל עבאס באשה, הואדי זרוע בשיחי קורנית והריח מכה בך בחוזקה, מרחיב נחיריים וממריץ את הדם. הדרך יפה, העלייה לא קלה אבל הנוף מפצה על חוסר הנשימה, איברהים הולך לאט, לא ממהר, נותן לנו להתמכר לקצב האיטי לריח המשכר, לקולותיו של הזמן וטעמיו של הנוף, איפה הלחץ של ישראל ואיפה אנחנו? לפחות 40 שנה מפרידות בינינו.

פסגתו של העבאס באשה מכוסה בסלע בזלת שחור, על המפה מסומן ריבוע על הפסגה הסמוכה ועליו כתוב "ארמון הרוס" זו טעות, בנייתו של הארמון אף פעם לא הושלמה. עבאס באשה היה מלך מצרים באמצע המאה ה- 19, המלך היה ידוע כעריץ וכחולה אסתמה אשר יועציו ורופאיו המליצו לו לבנות
את ארמונו באוויר הצלול של ההר הגבוה.

בחיפושיו אחרי המקום עם האוויר היבש ביותר ציווה השליט, על פי אחד הסיפורים, להניח חתיכת בשר על כל אחת הפסגות באיזור, ובמקום בו הבשר נשמר זמן רב יותר להקים את הארמון וכך נבחרה הפסגה הנוכחית, על פי סיפור אחר כיוון ששתי הפסגות הגבוהות יותר באיזור (ג'בל קתרינה וג'בל מוסא) כבר היו תפוסות נאלץ השליט להסתפק בפסגה השלישית. בכל מקרה בניית הארמון החלה ונמשכה מספר שנים, בנתיים מסופר כי אשתו של השליט בוגדת בו עם מפקד הצבא, עד שלבסוף נהרג עבאס באשה בהפיכה בשנת 1854 ובניית הארמון נפסקת. דרך הכרכרות שנסללה לפסגתו של ההר כדי להקל על עלייתו של השליט ועל העלאת חומרי הבנייה, עדיין נמתכת מפסגתו של ההר אל הוואדי שמתחת ומטיבה עם העולים והיורדים מן ההר.

האביב מכה בהר הגבוה במלוא עוצמתו, עצי התפוח מלבלבים בבוסתנים הצבועים ירוק, חלקות הפול לצד קירות המבנים הפשוטים גבוהות ורחבות ובנקיקי הואדיות נמתחות בסתר חלקות פרגי האופיום. הימים מתארכים וההרים נצבעים בכתום של זריחה ואדום של שקיעה, הלילות קרים מאוד ובהירים להפליא –כל כך יפים.

ואדי טיניה וואדי אבו טואטה (התות) רחוקים מעט מן המנזר אך בעבר בוסתניהם עדיין היו באחריות הנזירים ועובדו על ידיהם ועל ידי הבדואים גם יחד. טיפוס קטן מואדי טיניה ומדרך המלך מוביל אותנו אל הבוסתנים המוארכים של ואדי אבו טואטה. האגדה מספרת כי פעם בקצה אחד הבוסתנים בואדי גר נזיר מתבודד בנוחות יחסית עם משפחה של בדואים שהחזיקה את הבוסתן. ילדה בדואית נמרצת וחצופה הייתה דוהרת כל בוקר לארוך הבוסתן ומפריעה בשובבותה את מנוחתו של הנזיר עד שיום אחד איחרה לשוב לביתה. בני משפחתה המודאגים חיפשו אחריה ולבסוף מצאו את ראשה הכרות בבאר שליד עץ התות העתיק. בפשרה שהושגה בין המנזר למשפחה ניתן הבוסתן במתנה למשפחה תחת ראשה של הילדה –עץ התות והבאר ניצבים שם עד היום.

ניצלנו את יום ההליכה הקל וסיירנו לאורך הבוסתנים וסדרת המפלים ובורות המים של הואדי. חלפנו על פני מלכודת נמרים ישנה, מערת אבנים קטנה עם מנגנון לכידה פשוט, מספר מלכודות כאלו פזורות בהר הגבוה, הנמרים כבר עשרות שנים אינם.

לקראת ערב חזרנו לואדי טיניה דרך ואדי סגר, נקיק יפהפה שנצבע באדום עז לעת שקיעה. בבוקר למחרת טיפסנו לפסגתו של ג'בל נג'עה במזג אוויר נעים, יפה ונוח להליכה. מהפסגה אפשר לצפות על ג'בל סירבל ועל רמת התיא (מדבר התועים) במערב ובצפון, במזרח ניצבים ג'בל באב והעבאס באשה כזוג חיילים דוממים. גלשנו חזרה לואדי טיניה ונשפכנו איתו לואדי טלח' ואל חניית הלילה האחרונה שלנו. בדרך עוד הספקנו לחלוף על פני שכרון סיני, צמח ממשפחת הסלוניים (כמו החציל והעגבנייה) שגם הוא אנדמי לאזור ההר הגבוה. בעבר היו משתמשות הרועות הבדואיות בצמח זה כדי להרחיב את האישונים ולהבליט את העיניים המציצות מבעד לרעלה, הצמח כדאי לדעת נחשב לסם הזיות קטלני ומסוכן במיוחד. את היום האחרון ניצלנו לארוחת בוקר טיפוסית של פיתות שנאפו על הסאג', עגבנייה, מלפפון, בצל ירוק מהבוסתן ופטה מקומית –הנאות פשוטות.

טיפוס רגוע במעלה ואדי טלח' ובוסתניו הרחבים ואנחנו מגיעים חזרה לאל-מלגה ואל האוטובוס שיקח אותנו חזרה למעבר הגבול. פסק הזמן שלנו נגמר, אנחנו נפרדים מסיני.

ההר הגבוה ישאר לעמוד בדומיית השבילים ובשאון הזמן החולף על פסגותיו,
מחכה בשקט לביקורנו הבא.